דיני עבודה וחוק יסוד חופש העיסוק בתמצית מנצחת

חוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקק בשנת 1992, מבטיח את זכותו של כל אזרח או תושב בישראל לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד לפי בחירתו. החוק קובע כי פגיעה בחופש זה תתאפשר רק באמצעות חקיקה שתואמת את ערכיה של מדינת ישראל, נועדה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

​

השפעת החוק ניכרת הן על עובדים שכירים והן על עצמאים.

עבור שכירים, החוק מבטיח את זכותם לבחור את מקום עבודתם, לעבור בין מעסיקים ולהתפתח מקצועית ללא הגבלות בלתי סבירות. עבור עצמאים, החוק מבטיח את חירותם לבחור את תחום עיסוקם, להקים עסקים ולפעול בשוק החופשי.

בהקשר לדיני העבודה, חוק יסוד: חופש העיסוק מהווה עקרון מנחה בשמירה על זכויות העובדים והמעסיקים. הוא מגן על עובדים מפני סעיפים מגבילים בחוזי עבודה, כמו סעיפי אי-תחרות, שעלולים לפגוע ביכולתם למצוא תעסוקה לאחר סיום עבודתם.

עם זאת, במקרים מסוימים, ניתן להגביל את חופש העיסוק של עובד, במיוחד כאשר מדובר בהגנה על סודות מסחריים, הכשרה מיוחדת שהעובד קיבל מהמעסיק, או חובת תום הלב והאמון בין העובד למעסיק.

החוק עצמו אינו מפרט עבירות פליליות או סנקציות בגין אי-עמידה בדרישותיו. עם זאת, הפרת חופש העיסוק עשויה להוביל לתביעות אזרחיות, ובתי הדין לעבודה עשויים לפסול סעיפים מגבילים בחוזי עבודה שאינם עומדים בדרישות החוק.

​

ניתן להיעזר בחוק יסוד: חופש העיסוק בעולם דיני העבודה כדי להגן על זכויות עובדים בבחירת מקום עבודתם, למנוע הגבלות בלתי סבירות על עיסוקם לאחר סיום ההעסקה, ולהבטיח את חירותם להתפתח מקצועית. בתי הדין לעבודה מסתמכים על עקרונות החוק בבואם להכריע בסכסוכים הנוגעים להגבלת חופש העיסוק, במיוחד במקרים של תניות אי-תחרות בחוזי עבודה.

​

לדוגמה, בפסק דין "צ'ק פוינט" (ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' רדגארד בע"מ), בית הדין הארצי לעבודה דן בתוקפן של תניות אי-תחרות והדגיש את הצורך באיזון בין חופש העיסוק של העובד לבין ההגנה על אינטרסים לגיטימיים של המעסיק, כמו סודות מסחריים.

מיני רציו:
הליך זה עניינו בשלושה אלה: האחד, זכותו של מר דן פרומר (להלן: המערער) לעבוד אצל המערערת (להלן: צ׳ק פוינט) וזכותה של המערערת להעסיקו, במסגרת חופש העיסוק המוקנה לצדדים; השני, זכות המשיבה (להלן: רדגארד) למנוע התקשרות זאת, על סמך האמור בחוזה העבודה המגביל עיסוקק של עובד החברה אצל מתחרה למשך תקופה בת 22 חודשים וכן על סמך טענה לקיומם של סודות מסחריים. השלישי, השאלה האם עלה בידי המעסיק הקודם, רדגארד, להוכיח, כי בידיעתו של המערער מצויים סודות מסחריים בהם הוא עלול לעשות שימוש במסגרת עבודתו אצל מעסיקו החדש - צ׳ק פוינטט. בהקשר זה, עלינו לבחון האם הידע שרכש המערער והניסיון שצבר במקצועו כמהנדס תוכנה וכאחראי על הפיתוח ברדגארד נחשבים ל״כישורים" בהם הוא רשאי להשתמש בעבודתו אצל מעסיקו החדש או שמא ל״סוד מסחרי", המונע ממנו לעבוד אצל המעסיק החדש המתחרה?

בית הדין קבע שיש להגביל את תניית הגבלת עיסוקו של אדם במקום עבודה חדש בו הוא עוסק באותם התחומים, ואין לזקוף לרעת העובד תקופת זמן ארוכה לצינון.

חשוב לציין כי תוקפן של תניות אי-תחרות נבחן בכל מקרה לגופו, ובתי הדין לעבודה שוקלים שיקולים שונים, כגון משך הזמן של ההגבלה, היקפה הגיאוגרפי, והאם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור ההתחייבות להגבלת עיסוקו.

​

עורך דין שרון דרורי

​

​