מה היא לשון הרע לפי החוק הישראלי
חשוב מאד להבין הרקע הכללי הוא שחוק איסור לשון הרע בנוי כך שהתובע נושא בנטל להוכיח את עצם הפרסום ואת אופיו הפוגעני, בעוד שחלק ניכר מהמאבק המשפטי עובר לשאלת הראיות, איכותן ומשקלן. בתי המשפט חזרו והדגישו כי תביעות לשון הרע מוכרעות פחות על תחושות בטן ומילה מול מילה ומתייחסת לתיעוד, להקשר ולהוכחת הפגיעה בפועל או בכוח.

​

החקיקה המרכזית היא חוק איסור לשון הרע, תשכ״ה-1965 אשר מגדיר בהתחלה מה נחשב לשון הרע ומה נחשב לפרסום. לפנייך הסעיפים החשובים בחוק:

​

סעיף 1 - הגדרת לשון הרע
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;…"
בחוק מוגדר שגם תאגיד הוא “אדם” למטרות החוק.

כלומר;
אם מה שנאמר או נכתב עלול להשפיל אדם או לפגוע בשמו הטוב, בפעילותו העסקית או במקצועו, הדבר יכול להיחשב לשון הרע לפי החוק. ראה הסבר מורחב יותר בהמשך...

סעיף 2 - מהו פרסום
פרסום בעל פה, בכתב, בדפוס, בצליל, בתמונה או בכל אמצעי אחר;
פרסום נחשב גם אם היה מיועד לאדם אחד בלבד אבל הגיע לאדם נוסף. ([דורון בלדינגר - AVidence][2])

​

כלומר;
העיקרון הוא שהמידע לא רק נאמר לפרט אחד בלבד אלא הגיע ליותר מאדם אחד, וכך הפך לפרסום.
כן, אפילו שחבר אחד סיפר לחבר שני, זה מספיק לפי החוק. 

​

סעיף 7 - לשון הרע כעוולה אזרחית ופיצויים
פרסום לשון הרע לאדם זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית לפי הוראות החוק והוראות פקודת הנזיקין. 
כמו כן, ניתן לדרוש פיצוי לפי תנאי החוק.

​

סעיף 7א - פיצוי ללא הוכחת נזק
החוק מאפשר לבית המשפט לחייב בפיצוי עד סכום מסוים ללא הוכחת נזק כאשר מתקיימים התנאים של פרסום לשון הרע. 
אם הוכחה כוונה לפגוע, סכום הפיצוי יכול להיות גבוה יותר ולעיתים גבוה משמעותית מאד.

​

כלומר;
משמעות הסעיף היא שלא תמיד יש צורך להוכיח נזק ממשי (כספי) כדי לקבל פיצוי, מספיק שהפרסום עצמו עומד בקריטריונים של לשון הרע.

אז מה הבדל בין לשון הרע לבין הוצאת דיבה

המונח “הוצאת דיבה” אינו מופיע במפורש בחוק הישראלי, החוק עוסק ב”לשון הרע”. ההבדל הוא פרוצדורלי:

לשון הרע הוא מושג רחב שמתייחס לכל פרסום שעלול לפגוע בשם הטוב או במוניטין של אדם או תאגיד.
הוצאת דיבה היא מונח משפטי שמקוצר לעיתים בשפה היומיומית לתיאור פרסום שקרי או פוגעני, אך בפועל בישראל משתמשים בחוק לשון הרע. בפועל, כל פרסום שנחשב לשון הרע יכול להוות הוצאת דיבה בתרגום לעגה משפטית, אך מבחינה משפטית ההתייחסות וחלוקת הסעדים נעשים לפי חוק איסור לשון הרע.

 

מי יכול לתבוע ולנסיבות הנדרשות
כל אדם פרטי שנפגע בשמו הטוב או במוניטין שלו.
כל תאגיד (חברה) יכול לתבוע אם הפרסום פוגע בעסקו, במקצועו או במוניטין שלו.

 

כדי לתבוע לשון הרע צריך להוכיח את אלו
פרסום, המידע הגיע לקהל של לפחות אדם נוסף מלבד הנפגע.
תוכן פוגעני, שהדבר שעורר את התביעה נכנס להגדרת לשון הרע בסעיף 1 (השפלה, ביזוי, פגיעה בעסק).
שיש קשר לנזק, יש נזק ממשי או לפחות פגיעה אפשרית במוניטין (במקרים רבים מספיק לפי סעיף 7א).

 

אז איך להצליח בתביעת לשון הרע ולהגדיל את הסיכוי שתביעה תתקבל
 

ראשית, חובה תיעוד ברור של הפרסום:
צילום מסך, הודעה, צילומי וידאו, או כל טקסט שבו מופיע הפרסום הפוגעני. ביחס לתיעוד ברור של הפרסום, הדרישה הבסיסית היא להוכיח את תוכן הפרסום ואת צורתו במועד שבו פורסם. צילום מסך של פרסום אינטרנטי, הודעת ווטסאפ, פוסט ברשת חברתית, מייל, מכתב, הקלטת שיחה או סרטון וידאו, כל אלה מהווים ראיות קבילות, ובלבד שניתן לזהות בהם את תוכן הדברים, את זהות המפרסם ואת הקשרם. 
 

אולם כאשר מדובר בפרסום שנמחק, ניתן להוכיחו באמצעות עדים שנחשפו אליו, תיעוד שנשמר אצל צדדים שלישיים או רישומים טכנולוגיים, ככל שקיימים.

 

הפסיקה קבעה כי צילום מסך יכול לשמש ראיה מספקת גם ללא חוות דעת טכנולוגית, כל עוד לא הועלתה טענה ממשית לזיוף.
בית המשפט יבחן את הפרסום לפי מובנו האובייקטיבי בעיני האדם הסביר, על בסיס הטקסט עצמו והקשרו, ולא לפי כוונת המפרסם בלבד. 

הוכחה לפרסום לקהל:
האם הגיע למספר אנשים, קבוצות, תאגידים או פורסם באינטרנט. לצלם את המסך של הפרסום. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום מתקיים גם אם הופנה לאדם אחד בלבד, כל עוד הגיע לאדם נוסף זולת הנפגע. בפסיקה נקבע כי פרסום בקבוצת ווטסאפ, בקבוצת פייסבוק סגורה, בפורום מקצועי, ברשימת תפוצה או בפני עובדים במקום עבודה, מהווה פרסום לכל דבר ועניין.
מבחינת בית המשפט, אין חשיבות לגודל הקהל אלא לעצם היציאה מגדר היחסים הדו צדדיים בין המפרסם לנפגע.

 
כאשר מדובר באינטרנט, נקודת המוצא של בתי המשפט היא חשיפה רחבה ופוטנציאל בלתי מוגבל, גם אם בפועל מספר הצפיות אינו ידוע. די בהוכחה שהפרסום היה נגיש לאחרים ולא נשאר בגדר שיחה פרטית.

 

הקשר לפגיעה במוניטין
הסבר מדוע הפרסום פוגע בעסק, במקצוע או במוניטין של התובע. סעיף 1 לחוק מגדיר פגיעה במשלח יד, בעסק או במקצוע כאחת החלופות המובהקות ללשון הרע. אין חובה להוכיח ירידה בהכנסות או נזק כספי מדויק, אלא להראות שהפרסום עלול היה לפגוע באמון, בתדמית או בשם הטוב של התובע בעיני לקוחות, עמיתים או מעסיקים.

 

בתי המשפט בוחנים את מעמדו של התובע, תחום עיסוקו, קהל היעד שנחשף לפרסום והאופן שבו הדברים הוצגו. בפרשות רבות נקבע כי פרסום המטיל דופי ביושרה מקצועית, באמינות או בהתנהלות עסקית, מקים חזקה של פגיעה במוניטין, גם ללא הוכחת נזק קונקרטי, במיוחד כאשר מדובר בבעלי מקצוע חופשיים או בעלי עסקים קטנים.

 

הוכחת כוונה לפגוע
אם יש ראיות שהנתבע התכוון לפגוע, זה יכול להגדיל את הפיצוי לפי סעיף 7א. ([העין השביעית][1])
סעיף 7א לחוק מאפשר הגדלת פיצוי ללא הוכחת נזק כאשר הוכחה כוונה כזו. הכוונה נלמדת מנסיבות הפרסום ולא רק מהצהרות מפורשות. בין השיקולים שבתי המשפט בוחנים, לשון בוטה או משפילה במיוחד, חזרה על הפרסום לאחר התראה, פרסום בזמנים רגישים, פרסום בפני גורמים רלוונטיים במיוחד לפגיעה, כמו לקוחות או מעסיקים, והתנהלות כללית המעידה על רצון להזיק ולא על הבעת דעה לגיטימית. התנהלות שיטתית ובלתי מידתית יכולה ללמד על כוונה לפגוע גם ללא הודאה מפורשת בכך. הוכחת כוונה אינה תנאי לעצם האחריות, אך יש לה משמעות ישירה בשאלת גובה הפיצוי.

לסיכום

הצלחה בתביעת לשון הרע תלויה ביכולת להציג לבית המשפט תמונה ראייתית סדורה, הכוללת פרסום מתועד וברור, הוכחה לחשיפה לצד שלישי, הסבר משכנע לפגיעה בשם הטוב או במוניטין, ונסיבות המלמדות, ככל שניתן, על כוונה לפגוע. החוק והפסיקה מעניקים כלים רחבים לתובע, אך דורשים הקפדה ראייתית מדויקת.

חוק איסור לשון הרע, תשכ״ה-1965 מגדיר בצורה ברורה מהו פרסום פוגע ומה נחשב לשון הרע, ומהן ההשלכות האזרחיות והפליליות. החוק מאפשר לתבוע גם ללא הוכחת נזק במקרים מסוימים לפי סעיף 7א. כדי להצליח בתביעה יש להוכיח פרסום, תוכן פוגעני וחשיפה לצד ג'. פסיקה ישראלית מגבה מקרים רבים שבהם בתי המשפט פסקו פיצויים משמעותיים בשל פרסומים פוגעניים.

​