שני חוקים מרכזיים מגנים על העובדים בישראל מפני ניצול לרעה של המעסיקים, במיוחד ניצול לרעה את אי ידיעתם של העובדים.חוק חופשה שנתית וחוק הגנת השכר מסדירים את הזכויות ומסבירים מתי מעסיק יכול לקבוע חופשה מרוכזת, מתי אסור לו לנכות ימי חופשה, ומה המשמעות של יצירת יתרה שלילית לעובד.

​

חופשה כפויה בתקופת החגים היא תופעה שכיחה, במיוחד בפסח ובסוכות, כאשר מקומות עבודה נסגרים למספר ימים. 
הדין בישראל מכיר בזכות המעסיק לקבוע מועד חופשה, אך במקביל מגן על זכות העובד לחופשה בתשלום שנצברה בפועל. 
להלן פירוק שיטתי של הסוגיה, על בסיס החוק והפסיקה.

​

הרקע הנורמטיבי (החוק).
חוק חופשה שנתית, התשי״א 1951, קובע בסעיף 1 כי כל עובד זכאי לחופשה שנתית בתשלום. 
מדובר בזכות קוגנטית, כלומר זכות שלא ניתן להתנות עליה לרעת העובד. 
סעיף 9 לחוק קובע כי מועד החופשה ייקבע בידי המעסיק, תוך התחשבות ברצון העובד, ובתיאום סביר. 
המשמעות היא שלמעסיק יש סמכות ניהולית לקבוע חופשה מרוכזת, אך הסמכות מופעלת במסגרת הזכות לחופשה בתשלום שנצברה בפועל.

​

מה מותר למעסיק לעשות.
כאשר לעובד קיימת יתרת ימי חופשה צבורה, המעסיק רשאי לקבוע חופשה מרוכזת בתקופת החגים ולנכות את הימים מהיתרה הצבורה. זהו מימוש של הזכות הקיימת, ואינו מהווה פגיעה בזכות העובד, שכן מדובר בניכוי מתוך ימים שנצברו בהתאם לחוק.

לדוגמה, עובד שצבר עשרה ימי חופשה, והמעסיק סוגר את העסק לחמישה ימים בפסח, רשאי המעסיק לנכות חמישה ימים מהיתרה. אין בכך פגיעה בזכות, אלא שימוש בסמכות לקבוע את מועד החופשה.

​

מה אסור למעסיק לעשות.
כאשר אין לעובד יתרת ימי חופשה צבורה, אין בחוק הוראה המתירה למעסיק ליצור חוב של ימי חופשה עתידיים באופן חד צדדי. 
חופשה שנתית היא זכות שנצברת עם הזמן. החוק אינו מכיר בזכות המעסיק לכפות חופשה על חשבון ימים שטרם נצברו.

הפסיקה חזרה וקבעה כי חופשה שנתית היא זכות סוציאלית קוגנטית, וכי אין להפוך אותה לחופשה ללא תשלום ביוזמת המעסיק בלבד. 

בפסק הדין עע 300360/98 נחום צמח נגד ש.א.ש. קרל זינגר צפון 1986 בע״מ, בית הדין הארצי לעבודה עמד על אופייה הקוגנטי של הזכות לחופשה ועל כך שאין לגרוע ממנה בהסכמה הפוגעת בזכות המינימלית שבחוק. בהתייחס ספציפית לעניין דמי חופשה, בית הדין קבע כי המערער זכאי לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים ולדמי חגים.

פסק דין זה מצוטט רבות בפסיקה מאוחרת כתקדים דמי חגים, העקרון שנקבע הפך לתקדים מרכזי, הוא מהווה תקדים חשוב בדיני עבודה, במיוחד בנושא דמי חגים, וקובע כי עובד זכאי לתשלום דמי חג גם אם עבד באותו יום חג, אלא אם כן הוכח שעבודתו היתה מתוך בחירה ולא מתוך כורח.

​

ומה קורה כאשר המעסיק מכניס עובד לייתרה שלילי.
כאשר המעסיק מכניס עובד ליתרה שלילית ללא הסכמה מפורשת, המשמעות היא שהוא יוצר חוב עתידי ומעמיד את העובד במצב שבו אם יסיים את עבודתו, ייתכן ויידרש להשיב סכומים. פעולה כזו היא לא חוקית, והיא אסורה ללא הסכמה כתובה ומפורשת של העובד.

​

האם מותר לנכות שכר בגין חופשה שלא נצברה.
חוק הגנת השכר, התשי״ח 1958, סעיף 25, קובע רשימה סגורה של ניכויים שמותר לנכות משכר עבודה. 
ניכוי בגין חוב ימי חופשה שלא נצברו ואינם מוסכמים לא נמצא ברשימה. לכן, אם המעסיק מנכה בפועל שכר בשל יתרה שלילית שנכפתה, לעובד קמה עילה לתביעה בגין ניכוי שכר שלא כדין.

​

בפסק הדין דב״ע נו 3 146 יעקב עמר נגד עיריית נהריה, נקבע כי אין לקזז משכר עבודה אלא בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, וכי מדובר בהסדר מחייב שאינו פתוח להרחבה חד צדדית. 

אז האם מותר להכניס ליתרה שלילית.
הדין אינו אוסר במפורש על יתרה שלילית, אך אינו מעניק למעסיק סמכות לכפות אותה. ההבחנה המרכזית היא בין הסכמה לבין כפייה. אם עובד מסכים בכתב וברצון חופשי כי החופשה תהיה על חשבון ימים עתידיים, ניתן לראות בכך הסכמה חוזית. 
לעומת זאת, כפייה חד צדדית ללא הסכמה היא לא חוקית.

 

דוגמה מהחיים לגבי עובד חדש שטרם הספיק לצבור ימי חופשה.
אם המעסיק סוגר את העסק לשבוע, ולעובד החדש אין ייתרת ימים מספיקה, אסור למעסיק ליצור לעובד חוב. 
על המעסיק לשלם שכר רגיל בגין ימי הסגירה, או להגיע להסכמה על חל״ת. הכנסת העובד למינוס ללא הסכמה עלולה להיחשב הפרה של חוק חופשה שנתית ושל חוק הגנת השכר.

​

לסיכום;
המעסיק רשאי לקבוע חופשה מרוכזת בתקופת החגים ולנכות ימי חופשה מתוך יתרה צבורה שיש לעובדים, אולם אין לו סמכות לכפות חופשה על חשבון ימים עתידיים או ליצור יתרה שלילית ללא הסכמה מפורשת ובכתב של העובד. ניכוי שכר בגין חוב כזה, כאשר לא ניתנה הסכמה כדין, מהווה ניכוי אסור והפרה של חוק חופשה שנתית וחוק הגנת השכר.
וכאשר נוצרה יתרה שלילית בכפייה, יש לבחון אם בוצע ניכוי בפועל, האם קיימת הסכמה בכתב, והאם קיים קשר בין עמידה על הזכות לבין צעדים משמעתיים או פיטורים. 
 

במקרים מתאימים עשויה לקום עילה להשבת סכומים ולפיצוי בגין פגיעה בזכות קוגנטית.

​