עשרת פסקי הדין המשפיעים ביותר בתחום תביעות לשון הרע, והחלטות מכריעות של בית המשפט העליון
תחום לשון הרע בישראל עוצב במידה רבה על ידי פסיקותיו של בית המשפט העליון. במהלך השנים נקבעו הלכות יסוד שהגדירו את גבולות חופש הביטוי, ההגנה על השם הטוב, משמעותו של "פרסום", אופן פרשנות הדברים שפורסמו, היקף ההגנות הקבועות בחוק ואופן פסיקת הפיצויים.
פסקי דין אלה אינם רק מכריעים בסכסוך מסוים, אלא מהווים אבני דרך המנחות את בתי המשפט בכל הערכאות ומשפיעים על כל תביעת לשון הרע המוגשת בישראל.
ההלכות שנקבעו לאורך השנים עוסקות בשאלות מהותיות, ובהן כיצד יש לפרש פרסום נטען, מתי ביקורת הופכת ללשון הרע, מהי הגנת אמת בפרסום, מהי הגנת תום הלב, כיצד יש לאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, האם פרסום ברשתות החברתיות מהווה לשון הרע, ומהם השיקולים בקביעת גובה הפיצוי. פסיקות אלו יצרו מסגרת משפטית ברורה, אשר מלווה כמעט כל הליך המתנהל בתחום.
לפניכם עשרת פסקי הדין המשפיעים ביותר בתחום תביעות לשון הרע וההחלטות המכוננות של בית המשפט העליון. כל אחד מהם קבע הלכה משמעותית, אשר השפיעה על התפתחות המשפט הישראלי וממשיכה לשמש בסיס לפסיקות בתי המשפט גם כיום. היכרות עם פסקי הדין הללו היא כלי עבודה חיוני לכל עורך דין העוסק בתחום, לסטודנטים למשפטים ולכל מי שמבקש להבין כיצד מיושמים בפועל דיני איסור לשון הרע בישראל.
1. ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ.
הלכה בעניין פרשנות הפרסום כמכלול ומבחן הקורא הסביר.
פסק הדין עיצב את אחת ההלכות המרכזיות בדיני לשון הרע בישראל. הוא קבע כי משמעותו של פרסום נבחנת לפי הרושם הכולל שהוא יוצר אצל הקורא הסביר, ולא באמצעות פירוקו למילים או למשפטים בודדים. הלכה זו מנחה את בתי המשפט עד היום בבחינת משמעותו של פרסום ובהכרעה אם הוא מהווה לשון הרע.
2. ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'.
הלכה הקובעת את ארבעת שלבי הבחינה בתביעת לשון הרע, פרסום, משמעות הפרסום, ההגנות והסעדים.
דעת הרוב, הנשיא אהרן ברק, השופט אליעזר ריבלין והשופט אדמונד לוי.
לא הייתה דעת מיעוט.
פסק הדין קבע מתווה מחייב לבחינת תביעת לשון הרע בארבעה שלבים.
תחילה בוחנים אם מדובר בפרסום, לאחר מכן מפרשים את משמעות הפרסום בעיני הקורא הסביר, אחר כך בודקים אם עומדת לנתבע אחת מההגנות שבחוק, ולבסוף קובעים את הסעד.
בשלב הפרשנות הודגש כי יש לקרוא את הפרסום כמכלול ובהקשרו, ולבחון את הרושם הכולל שהוא יוצר אצל הקורא הסביר, ולא לנתח מילים או ביטויים במנותק מהטקסט כולו. כאשר מדובר בסאטירה, פרודיה או ביקורת, יש להתחשב גם באופי הז'אנר ובאופן שבו הקורא הסביר יבין את הפרסום.
פסק הדין ברשת שוקן נחשב לאחת ההלכות החשובות ביותר בדיני לשון הרע בישראל. הוא קבע מתודולוגיה ברורה לבחינת כל תביעת לשון הרע, והדגיש כי משמעותו של פרסום נקבעת לפי הרושם הכולל שהוא יוצר אצל הקורא הסביר ובהתחשב בהקשרו, ולא לפי מילים בודדות או כוונת המפרסם. הלכה זו משמשת עד היום את בתי המשפט בכל תביעות לשון הרע.
3. רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר.
הלכה בעניין איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, ופרשנות ביטויים פוגעניים.
דעת הרוב, השופטים אליעזר ריבלין ועדנה ארבל;
דעת הרוב קבעה כי יש לאזן בכל מקרה בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, תוך מתן משקל רב להקשר שבו נאמרו הדברים. נקבע כי גם בשיח ציבורי ופוליטי חריף אין חסינות אוטומטית לביטויים פוגעניים. כאשר הביטוי חורג מביקורת עניינית והופך לכינוי מבזה הפוגע בכבודו ובשמו של אדם, הוא עשוי להוות לשון הרע. עם זאת, בבחינת האחריות והפיצוי יש להביא בחשבון את אופיו של הוויכוח הציבורי, את זהות הצדדים, את הרקע שבו נאמרו הדברים ואת מידת הפגיעה בפועל.
דעת המיעוט, השופטת איילה פרוקצ'יה;
השופטת פרוקצ'יה סברה כי בנסיבות המקרה יש להעניק משקל רחב יותר לחופש הביטוי בשיח הציבורי. לשיטתה, יש לבחון את הביטויים כחלק מעימות פוליטי טעון, שבו הקהל מבין כי מדובר בהתנצחות חריפה ולא בקביעת עובדות. לכן, במקרים כאלה יש להימנע מהטלת אחריות כאשר הפגיעה בשם הטוב אינה גוברת על החשיבות שבהגנה על חופש הביטוי והדיון הציבורי.
סיכום
פסק הדין בן גביר נ' דנקנר הוא אחת ההלכות המרכזיות באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. הוא קובע כי גם בשיח ציבורי ופוליטי אין היתר בלתי מוגבל להשתמש בכינויי גנאי, אך את משמעות הביטוי יש לבחון לפי ההקשר המלא שבו נאמר, אופיו של הדיון והאופן שבו האדם הסביר יבין אותו. האיזון בין הערכים נעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו, ללא עדיפות מוחלטת לאחד מהם.
4. ע"א 1104/00 אפל נ' חסון.
הלכה בעניין לשון הרע במשתמע ומבחן האדם הסביר.
דעת הרוב, השופטות דורית ביניש וטובה שטרסברג כהן;
דעת הרוב קבעה כי לשון הרע אינה חייבת להיאמר במפורש. גם כאשר הפרסום אינו מייחס לאדם עבירה או מעשה פסול באופן ישיר, די בכך שהאדם הסביר, הקורא או הצופה בפרסום בשלמותו, יבין ממנו משמעות פוגענית כלפי אותו אדם. לכן יש לבחון את הפרסום כמכלול, תוך התייחסות להקשר, לרצף הדברים ולאופן שבו הם נקלטים אצל הציבור, ולא לנתח כל משפט בנפרד. זהו הבסיס להלכת "לשון הרע במשתמע".
דעת המיעוט, השופט אליהו מצא;
השופט מצא סבר כי אין להרחיב יתר על המידה את תחום לשון הרע במשתמע. לשיטתו, אין להטיל אחריות כאשר המשמעות הפוגענית מתקבלת רק באמצעות הסקת מסקנות מרוחקות או פרשנות מורכבת. רק כאשר הפרסום מוביל באופן ברור וטבעי את האדם הסביר למסקנה הפוגעת בשמו הטוב של הנפגע, ניתן לראות בו לשון הרע. הוא ביקש לשמור על איזון רחב יותר לטובת חופש הביטוי, במיוחד בפרסומים עיתונאיים בנושאים ציבוריים.
סיכום
פסק הדין אפל נ' חסון ביסס את ההלכה שלפיה גם רמז, הקשר או משתמע יכולים להוות לשון הרע. המבחן הוא מבחן האדם הסביר, כיצד האדם הרגיל יבין את הפרסום בשלמותו, ולא כיצד התכוון המפרסם או כיצד מפרש אותו הנפגע. לכן, גם פרסום שאינו כולל אמירה מפורשת עלול להיחשב ללשון הרע אם המסר המשתמע ממנו פוגע בשמו הטוב של אדם.
5. רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק I.T.C. (1995) בע"מ.
הלכה בעניין חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים באינטרנט.
דעת הרוב, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, בהסכמת השופטים אליקים רובינשטיין ואיילה פרוקצ'יה;
דעת הרוב קבעה כי בהיעדר הסדר חקיקתי מפורש, לבית המשפט אין סמכות כללית להורות לספק אינטרנט לחשוף את זהותו של גולש אנונימי רק כדי לאפשר הגשת תביעה אזרחית נגדו. נקבע כי מדובר בסוגיה המאזנת בין זכויות יסוד, ובהן הזכות לשם טוב, הזכות לפרטיות, חופש הביטוי והאנונימיות ברשת, ולכן ההכרעה צריכה להיעשות על ידי המחוקק ולא בדרך של יצירת הסדר שיפוטי חדש. בהתאם לכך, בקשתו של רמי מור לחשוף את זהות המפרסמים האנונימיים נדחתה.
דעת המיעוט, השופט אליקים רובינשטיין;
השופט רובינשטיין הסכים כי יש להיזהר מחשיפת זהותם של גולשים, אך סבר שבמקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימת עילת תביעה לכאורה ונראה כי בוצעה עוולה ממשית, רשאי בית המשפט להורות על חשיפת זהות הגולש גם ללא חקיקה מפורשת. לשיטתו, אין להשאיר נפגעים ללא אפשרות למצות את זכויותיהם רק משום שהמפרסם הסתתר מאחורי אנונימיות. הוא הציע להפעיל סמכות זו במשורה ותוך קביעת מבחנים מחמירים שיאזנו בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם.
סיכום
פסק הדין רמי מור נ' ברק I.T.C. הוא אבן דרך בדיני האינטרנט בישראל. ההלכה שנקבעה היא כי ללא הסדר חקיקתי מפורש, אין לבית המשפט סמכות כללית להורות על חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים. פסק הדין הדגיש כי האיזון בין חופש הביטוי והאנונימיות לבין הזכות לשם טוב הוא עניין למחוקק. בהמשך, בעקבות התפתחויות חקיקתיות ופסיקתיות, נוצרו מסלולים מוגבלים לחשיפת מידע במקרים מסוימים, אך הלכת רמי מור נותרה נקודת המוצא העקרונית בסוגיה.
6. ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך.
הלכה בעניין הגנת אמת בפרסום, עיתונות חוקרת ואחריות עיתונאית.
דעת הרוב, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, בהסכמת השופט יצחק עמית;
דעת הרוב קבעה כי ההגנה של "אמת בפרסום" אינה דורשת שכל פרט ופרט בפרסום יהיה מדויק לחלוטין.
די בכך שהגרעין העובדתי המרכזי של הפרסום הוא אמת ושיש בפרסום עניין ציבורי. בנוסף נקבע כי כאשר עיתונאי פועל בתום לב, מבצע תחקיר רציני, בודק מקורות ומעניק הזדמנות הוגנת לתגובה, אין מקום להטיל עליו אחריות רק משום שהתברר בדיעבד כי חלק מהפרטים לא היו מדויקים. בית המשפט הדגיש את החשיבות הציבורית של עיתונות חוקרת ואת הצורך להגן עליה, כדי שלא תירתע מפרסום תחקירים בעלי עניין ציבורי.נבסופו של דבר התקבל ערעורה של אילנה דיין ונקבע כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום.
דעת המיעוט, השופט עוזי פוגלמן;
השופט פוגלמן סבר כי במקרה זה לא מתקיימים במלואם תנאי הגנת אמת בפרסום. לשיטתו, הפרסום יצר רושם חמור יותר מן העובדות שהוכחו, והפער בין המציאות לבין האופן שבו הוצגו הדברים פגע באופן משמעותי בשמו הטוב של התובע. לדעתו, גם כאשר מדובר בתחקיר עיתונאי חשוב, אין להקל בדרישת הדיוק כאשר הפרסום מייחס לאדם מעשים חמורים. לכן סבר כי יש להותיר את אחריותם של המפרסמים על כנה.
סיכום
פסק הדין פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך הוא אחת ההלכות החשובות בדיני לשון הרע בישראל. ההלכה קבעה כי לצורך הגנת אמת בפרסום נבחנת התמונה הכוללת ולא כל פרט שולי בנפרד. כל עוד ליבת הפרסום נכונה, יש בו עניין ציבורי, והעיתונאי פעל במקצועיות, בהגינות ובבדיקה עיתונאית ראויה, תעמוד לו ההגנה גם אם נפלו טעויות משניות. פסק הדין חיזק את ההגנה על עיתונות חוקרת, לצד ההדגשה כי על עיתונאים מוטלת אחריות מקצועית גבוהה בבדיקת העובדות לפני הפרסום.
7. דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך.
הלכה בעניין היקף הגנת אמת בפרסום ופרשנות סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
דעת הרוב;
בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, דחה את הבקשה לדיון נוסף וקבע כי אין מקום לשנות את ההלכה שנפסקה בע"א 751/10. נקבע כי הפרשנות שניתנה לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע היא הפרשנות הראויה, ולפיה אין חובה שכל פרט בפרסום יהיה מדויק לחלוטין. די בכך שליבת הפרסום, או "גרעין האמת", היא אמת, ושקיים עניין ציבורי בפרסום. הרוב הדגיש כי דרישה לדיוק מוחלט תפגע בעיתונות החוקרת ובחופש הביטוי, ולכן יש לבחון את מהות הפרסום בכללותו ולא כל פרט טכני בנפרד. עוד נקבע כי אין בפסק הדין הקודם חידוש המצדיק דיון נוסף, אלא יישום של עקרונות קיימים.
דעת המיעוט;
לא הייתה דעת מיעוט שסברה כי יש לקבל את הבקשה לדיון נוסף או לשנות את ההלכה שנקבעה בע"א 751/10. חלק מהשופטים הוסיפו הערות והדגשות באשר לאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, ובמיוחד לחשיבות הדיוק בפרסומים עיתונאיים ולחובת התקשורת לעדכן את הציבור כאשר מתברר כי השתנתה התמונה העובדתית. עם זאת, לא הייתה מחלוקת עקרונית על התוצאה, והבקשה לדיון נוסף נדחתה פה אחד.
סיכום
דנ"א 2121/12 חיזק את ההלכה שנקבעה בע"א 751/10 וקבע כי הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נבחנת לפי מהות הפרסום וגרעין האמת שבו, ולא לפי דיוק מוחלט של כל פרט. פסק הדין מדגיש את האיזון בין ההגנה על שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי וחופש העיתונות, ומבסס את העיקרון שלפיו עיתונות חוקרת הפועלת באחריות ובעניין ציבורי זכאית להגנה רחבה, כל עוד עיקרי העובדות שפורסמו נכונים.
8. ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי.
הלכה בעניין הבעת דעה, ביקורת ציבורית והגנת תום הלב.
דעת הרוב;
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של ד"ר יולי נודלמן והותיר על כנו את פסק הדין שקבע כי הספר שפרסם על נתן שרנסקי כלל פרסומים המהווים לשון הרע. נקבע כי גם כאשר מדובר באיש ציבור, חופש הביטוי והזכות לבקר אותו אינם בלתי מוגבלים. ביקורת ציבורית נהנית מהגנה רחבה, אך כאשר היא כוללת קביעות עובדתיות חמורות, יש להוכיח את אמיתותן או לעמוד בתנאי אחת ההגנות שבחוק.
הרוב קבע כי חלק מהאמירות בספר לא היו הבעת דעה אלא הצגת עובדות חמורות שלא הוכחו. לכן לא עמדה למערער הגנת אמת בפרסום, וגם הגנת תום הלב לא חלה, משום שהפרסום לא התבסס על תשתית עובדתית מספקת ולא עמד בדרישות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. עוד הודגש כי גם ביקורת פוליטית חריפה חייבת להישען על בסיס עובדתי ראוי.
דעת המיעוט
בפסק הדין לא הייתה דעת מיעוט שחלקה על התוצאה העקרונית. ההכרעה ניתנה פה אחד, ולא נקבעה עמדה שלפיה יש לקבל את הערעור או להרחיב את ההגנה על הפרסום. כל השופטים הסכימו כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד בעלת משקל רב, אך במקרה זה הוא נסוג מפני הזכות לשם טוב, מאחר שהפרסומים חרגו מגבולות ביקורת לגיטימית וכללו ייחוס עובדות פוגעניות שלא הוכחו.
סיכום
ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי הוא פסק דין מרכזי בהבחנה בין ביקורת ציבורית לגיטימית לבין לשון הרע. ההלכה שנקבעה היא כי הבעת דעה על איש ציבור זוכה להגנה רחבה, אך כאשר הפרסום מציג עובדות חמורות, יש להוכיח את אמיתותן או לעמוד בתנאי הגנות החוק. תום לב אינו מגן על פרסום עובדתי שאין לו בסיס ראייתי מספק. פסק הדין מדגיש את האיזון בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם.
9. ע"א 7380/06 חוטר ישי נ' גילת.
הלכה בעניין אופן בחינת משמעות הפרסום והאיזון בין הזכויות המתנגשות.
דעת הרוב;
בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי משמעותו של פרסום נבחנת לפי האופן שבו האדם הסביר מבין אותו, ולא לפי כוונת המפרסם או תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע. הבדיקה נעשית על פי הרושם הכולל שיוצר הפרסום בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת ההקשר המלא שבו פורסמו הדברים ולא על בסיס משפט בודד המנותק מסביבתו.
השופטת מרים נאור, שכתבה את פסק הדין, קבעה כי חלק מהכתבות שפורסמו בעניינו של חוטר ישי אינן מקימות כלל עילת לשון הרע. לגבי כתבה אחת, שבה נקבע בבית המשפט המחוזי כי מדובר בלשון הרע, קבע בית המשפט העליון כי גם היא אינה חוצה את הרף הנדרש. נקבע כי יש להבחין בין עובדות לבין התרשמות שמתקבלת אצל הקורא הסביר, וכי לא כל פרסום שלילי או ביקורתי פוגע בשם הטוב במובן המשפטי. עוד הודגש כי במסגרת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, אין להרחיב יתר על המידה את ההגדרה של לשון הרע באופן שעלול לצנן את השיח הציבורי והעיתונאי.
דעת המיעוט;
לא הייתה דעת מיעוט. פסק הדין ניתן פה אחד. השופט א' גרוניס והשופט ס' ג'ובראן הצטרפו במלואם לפסק דינה של השופטת מרים נאור והסכימו הן עם הניתוח המשפטי והן עם התוצאה.
סיכום
ע"א 7380/06 חוטר ישי נ' גילת הוא אחד מפסקי הדין המרכזיים בפרשנות חוק איסור לשון הרע. ההלכה שנקבעה היא שמשמעות הפרסום נבחנת לפי מבחן הקורא הסביר ובהתאם להקשר הכולל של הפרסום. אין לפרק את הפרסום למשפטים בודדים, ואין להסתפק בתחושתו האישית של הנפגע. פסק הדין מדגיש את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, וקובע כי רק פרסום שהקורא הסביר יבין כפוגע בשמו הטוב של אדם ייחשב ללשון הרע.
10. רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ.
הלכה הקובעת כי שיתוף ברשת חברתית עשוי להוות "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע, בעוד שסימון "לייק" כשלעצמו אינו מהווה פרסום.
דעת הרוב;
פסק הדין נכתב על ידי השופטת דפנה ברק ארז, ובה נקבעה הלכה תקדימית שלפיה פעולת "שיתוף" של פרסום ברשת חברתית מהווה "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. הסיבה לכך היא שהשיתוף מפיץ מחדש את התוכן לקהל נוסף, ולכן המשתף נושא באחריות עצמאית לפרסום, בכפוף להגנות הקבועות בחוק.
לעומת זאת, נקבע כי לחיצה על כפתור "לייק" בלבד אינה מהווה "פרסום". השופטת ברק ארז הסבירה כי "לייק" מבטא בעיקר הבעת עמדה או הזדהות עם התוכן, אך אינו יוצר הפצה ממשית של הפרסום ואינו שקול לפרסום מחדש. בית המשפט הדגיש כי יש לאזן בין ההגנה על השם הטוב לבין חופש הביטוי, במיוחד ברשתות החברתיות, ולהימנע מהרחבת האחריות באופן שירתיע משתמשים מהשתתפות בשיח הציבורי.
דעת המיעוט;
לא הייתה דעת מיעוט. השופט מני מזוז והשופטת יעל וילנר הצטרפו לפסק דינה של השופטת דפנה ברק ארז. השופטת וילנר הוסיפה הערות משלימות בדבר הפגיעה הייחודית שעלולה להיגרם מפרסומי לשון הרע ברשתות החברתיות, בשל מהירות ההפצה, היקף החשיפה, קביעות התוכן והפגיעה האפשרית בשמו הטוב של אדם.
סיכום
רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ הוא פסק הדין המרכזי בנושא לשון הרע ברשתות חברתיות. ההלכה שנקבעה היא כי שיתוף של פרסום מהווה "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע, ולכן עשוי להקים אחריות משפטית. לעומת זאת, סימון "לייק" בלבד אינו נחשב לפרסום ואינו מקים אחריות לפי החוק. פסק הדין מבטא איזון בין ההגנה על השם הטוב לבין חופש הביטוי בעידן הרשתות החברתיות.