תביעות לשון הרע והוצאת דיבה
בעידן שבו כל פרסום ברשת יכול להגיע לאלפי אנשים בתוך רגע, גם תגובה שנכתבה מתוך כעס עלולה להוביל לפגיעה בשם הטוב ולתביעה משפטית.
רבים משתמשים במונחים "לשון הרע" ו"הוצאת דיבה" כאילו הם זהים, אך מבחינה משפטית יש ביניהם הבחנה שחשוב להכיר.
במאמר זה אסביר בשפה פשוטה מהי תביעה בגין לשון הרע, מה ההבדל בין לשון הרע להוצאת דיבה, מתי ניתן להגיש תביעה ומה בוחן בית המשפט בעת הכרעה בתיקים מסוג זה.
ההסברים מבוססים על חוק איסור לשון הרע וההלכות המרכזיות של בית המשפט העליון.
עו"ד שרון דרורי
תביעה בגין לשון הרע היא הליך משפטי שבו אדם שנפגע מפרסום טוען כי נאמרו או פורסמו עליו דברים שפגעו בשמו הטוב. מטרת התביעה היא לפצות את הנפגע על הפגיעה שנגרמה לו, ובמקרים המתאימים גם להרתיע מפני פרסומים דומים בעתיד.
התביעה מוגשת בדרך כלל לבית משפט השלום, ובמקרים מסוימים ניתן לבקש גם סעדים נוספים, כמו צו למניעת המשך הפרסום או הסרתו. הבסיס המשפטי נמצא בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה, 1965.
סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כפרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, או לבזותו בשל מאפיינים המפורטים בחוק. אין צורך להוכיח שהפגיעה אכן התרחשה בפועל. די בכך שהפרסום מסוגל לגרום לפגיעה כאמור.
כדי שתקום עילת תביעה, יש להוכיח שלושה יסודות עיקריים. הראשון הוא קיומו של פרסום, כלומר שהדברים הגיעו לפחות לאדם אחד נוסף מלבד הנפגע. השני הוא שהפרסום מתייחס לנפגע באופן שניתן לזהותו. השלישי הוא שתוכן הפרסום עונה להגדרת לשון הרע שבחוק. אם אחד מהיסודות חסר, בדרך כלל לא תקום עילת תביעה.
אחת השאלות הנפוצות היא מה ההבדל בין לשון הרע לבין הוצאת דיבה. מבחינה משפטית בישראל אין מדובר בשתי עילות שונות. החוק משתמש במונח "לשון הרע", וזהו המונח הרשמי והמחייב. הביטוי "הוצאת דיבה" הוא ביטוי נפוץ בשפה היומיומית, המתאר בדרך כלל פרסום שקרי הפוגע באדם, אך הוא אינו מוגדר כמונח עצמאי בחוק.
טעות נפוצה היא לחשוב שלשון הרע קיימת רק כאשר הפרסום אינו נכון. בפועל, גם פרסום אמת עלול להיחשב לשון הרע, משום שהשאלה הראשונה היא האם יש בפרסום פוטנציאל לפגוע בשמו הטוב של אדם. רק לאחר מכן בוחן בית המשפט האם עומדות למפרסם אחת ההגנות הקבועות בחוק, ובהן הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק או ההגנות הקבועות בסעיף 15, העוסק בפרסומים שנעשו בתום לב בנסיבות מסוימות.
גם פרסום ברשתות חברתיות, בקבוצות ווטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם או בכל אמצעי דיגיטלי אחר ייחשב "פרסום" לפי החוק.
בית המשפט העליון קבע כי שיתוף של פרסום עשוי להוות פרסום חדש, בעוד שסימון "לייק" בלבד אינו מהווה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע. הלכה זו נקבעה בעניין רע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ.
כאשר מוגשת תביעה, בית המשפט אינו מסתפק בתחושתו האישית של הנפגע. הוא בוחן כיצד אדם סביר היה מבין את משמעות הפרסום, תוך קריאת הפרסום כולו ובהתאם להקשר שבו פורסם. מבחן זה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון והוא מהווה את אחת ההלכות המרכזיות בתחום, בין היתר בע"א 7380/06 חוטר ישי נ' גילת.
בסופו של דבר, דיני לשון הרע נועדו ליצור איזון בין שתי זכויות חשובות. מצד אחד עומדת הזכות של כל אדם לשם טוב ולמוניטין, ומן הצד השני ניצבת הזכות לחופש הביטוי. בית המשפט בוחן כל מקרה לפי נסיבותיו, תוכן הפרסום, אופן פרסומו, מטרתו וההגנות הקבועות בחוק, כדי להגיע לאיזון הראוי בין הזכויות.