חדלות פירעון, דני עבודה, לשון הרע, זכויות יוצרים, דיני משפחה, ייפוי כ וח מתמשך
איפה עובר הגבול בין ביקורת חריפה ללשון הרע?
באחד מפסקי הדין החשובים שהתקבלו ביום 15 בספטמבר 2026, בית משפט השלום קבע מסמרות עם תובנות שמחזקות את ההדגשים בפערים שיש בין ביקורת חריפה שאדם או עיתונאי מפרסם, לבין מה שקורה כאשר אותו עיתונאי טוען שאיננו עיתונאי ואיך הדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין. מה משקלו של גידוף או עלבון ואיך האדם הסביר מבין את הדברים ובאמת איפה עובר הגבול בין ביקורת חריפה שאדם מעביר על אדם לבין הרעיון המעשי של "לשון הרע".
ביום 15.9.2026 נתן בית משפט השלום בתל אביב, כב' השופטת דלית ורד, פסק דין בת"א 20471-09-23 יוסי לנגוצקי נ' יעקב ברדוגו וערוץ יהודי ישראלי בע"מ. התביעה הוגשה בעקבות מונולוג ששודר בערוץ 14, לאחר ראיון שבו לנגוצקי הזהיר מפני האפשרות שהקרע הציבורי יגיע למלחמת אחים. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה וקבע הבחנה חשובה מאוד בדיני לשון הרע:
ביקורת קשה, עלבון ואפילו גידוף לא הופכים בכל מצב ללשון הרע, אבל ייחוס לאדם כוונה לבצע מעשה פלילי חמור, בלי בסיס לדברים שאמר, כבר נמצא במקום אחר לגמרי.
שתי אמירות מרכזיות הוכרו כלשון הרע, הצגת לנגוצקי ובנו כמי שעלולים להשתמש בנשק ולפגוע בברדוגו, והצגת לנגוצקי כמי שראוי להיעצר. לעומת זאת, הכינויים "טומטום" ו"רדוד" לא הוכרו בנסיבות האלה כלשון הרע אלא כגידופים. זו נקודה חשובה לכל מי שחושב שכל קללה, עלבון או אמירה מכוערת מקימים מיד תביעת לשון הרע. המבחן הוא לא כמה הנפגע נעלב, אלא איך האדם הסביר מבין את הדברים, מה בדיוק יוחס לנפגע ובאיזה הקשר הדברים פורסמו.
החלק המעניין יותר בפסק הדין נוגע להגנות של אמת בפרסום, הבעת דעה ותום לב. בית המשפט בחן את הריאיון המקורי וקבע שלנגוצקי לא תמך במלחמת אחים אלא הזהיר מפניה, ולכן לא היה בסיס עובדתי להצגתו כמי שמאיים על ברדוגו או על משפחתו. מכאן גם הלקח החשוב לגבי הטענה "זו רק דעתי".
כדי שהבעת דעה תזכה להגנה, צריך שהצופה יוכל להבין מהן העובדות שעליהן הדעה מבוססת ומהי הפרשנות של המפרסם. אי אפשר לקחת חלקים מדברים שאדם אמר, לשנות את התמונה שמתקבלת מהם, ואז להציג מסקנה פוגענית כ"הבעת דעה". בית המשפט גם דחה את ניסיון ההסתמכות על "עיתונאות אחראית". ברדוגו טען בעדותו שהוא לא עיתונאי, ובית המשפט קבע שאי אפשר מצד אחד לבקש את ההגנה שניתנת מכוח חובה עיתונאית ומצד שני להתנער מהחובות שמגיעות איתה.
מעבר לכך נקבע שהפרסום עצמו לא עמד ברף של עיתונאות אחראית, בין היתר משום שלא הוצגה תמונה מלאה ומדויקת, לא נעשה בירור מתאים ולא ניתנה ללנגוצקי אפשרות להגיב לפני השידור. גם הטענה של ערוץ 14 שמדובר בשידור חי לא פטרה אותו מאחריות. סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע יכול להגן במצבים מסוימים על גוף תקשורת מפני דברי צד שלישי בשידור חי, אבל כאן הדברים נאמרו על ידי מגיש קבוע של הערוץ. לכן נקבע שהערוץ אחראי יחד עם ברדוגו.
השורה התחתונה - בסופו של דבר נפסק ללנגוצקי פיצוי של 75,000 ש"ח, ועוד 30,000 ש"ח הוצאות ושכר טרחת עורך דין, כאשר ברדוגו והערוץ חויבו יחד ולחוד.
למרות חומרת הדברים, בית המשפט לא קבע שהוכחה "כוונה של ממש לפגוע", ולכן לא פסק כפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק. גם כאן יש מסר חשוב לתביעות לשון הרע: פרסום בוטה ופוגעני לא מספיק לבדו כדי להוכיח כוונה לפגוע לצורך כפל פיצוי, ונדרשת תשתית נוספת שמראה שהמטרה הייתה לפגוע.
פסק הדין הוא של בית משפט השלום ולכן הוא לא הלכה מחייבת, אבל הוא נותן דוגמה ברורה מאוד לאופן שבו בתי המשפט בוחנים לשון הרע בתקשורת, חופש הביטוי, ביקורת פוליטית, הבעת דעה, אמת בפרסום, תום לב, אחריות ערוץ טלוויזיה, שידור חי ופיצוי ללא הוכחת נזק.
במילים פשוטות יותר, אפשר לבקר אדם בחריפות ואפשר גם לומר עליו דברים לא נעימים, אבל כשמייחסים לו איום, כוונה להרוג או התנהגות פלילית, צריך בסיס אמיתי לדברים.
לעניות דעתי כמי שקורא לא מעט פסקי דין, בית המשפט שגה בחלק מהדברים, לפחות ביכולת ההבחנה של ההקשר או נסיבות האירוע, לדעתי מילים מגדפות הן עלבון ויש בהן מטרה חד משמעית לפגוע באדם. לא משנה מה הנסיבות, לא משנה מה רוח הדברים, אין מדובר בחופש ביטוי, כאשר אדם כותב על מישהו "מטומטם" או "רדוד" זו פגיעה בכל אמות מידה. וכאשר אתה מכנה אותו בשמות גנאי ומעליב אותו ברבים, הריי מה שבית המשפט החליט שומט את הקרקע מתחת לרגליי החוק ונותן חופש ייתר לאנשים לכתוב מה שבא להם ולפגוע האחד בשני ככל העולה על רוחם, זאת באצטלה של מבחנים שכאילו קיימים בחוק.
בבחינת האירוע, הריי שהקביעה ש"טומטום" ו"רדוד" הם בנסיבות העניין גידופים ולא לשון הרע נמצאת בתוך מתחם הפסיקה הקיים. בית המשפט העליון כבר קבע ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר שלא כל קללה או גידוף הם לשון הרע, והכול תלוי בהקשר, באופן הפרסום ובמשמעות שהאדם הסביר נותן לדברים. בפסק הדין של לנגוצקי השופטת יישמה בדיוק את המבחן הזה וקבעה שהמילים האלה, כשלעצמן, לא חצו את הרף.
עם זאת, לדעתי יש כאן נקודת חולשה אמיתית בפסק הדין. כמה שורות קודם לכן השופטת עצמה מדגישה שהדברים לא נאמרו תוך חילופי עלבונות או ויכוח ישיר, אלא במונולוג ששודר לקהל רחב כאשר לנגוצקי בכלל לא היה שם. דווקא הנסיבות האלה מחזקות טענה שמדובר ביותר מסתם קללה שנזרקה ברגע של כעס.
כאשר המגיש אומר בשידור לאדם בן 89 שהוא "טומטום", "רדוד", "לא מבין על מה הוא מדבר", ושזקנתו מביישת את בחרותו, אפשר לטעון שמדובר כבר בהצגה מבזה של יכולתו השכלית ושל אישיותו בפני ציבור גדול. סעיף 1 לחוק בכלל לא דורש ייחוס עבירה פלילית, מספיק שהפרסום עלול להשפיל, לבזות או לעשות אדם מטרה ללעג. מכאן שלדעתי האישית בית המשפט שגה.
לכן, אם השאלה היא האם קיימת טענה משפטית רצינית שהקביעה הזאת שגויה, התשובה היא כן. אפשר לטעון שבית המשפט נתן משקל גדול מדי לכך שמדובר במילות גנאי, ומשקל קטן מדי להקשר, לבמה הציבורית, להיעדר עימות הדדי ולרצף האמירות המשפילות. מצד שני, הפסיקה לא קובעת שכל כינוי כזה הוא לשון הרע, ולכן זו לא טעות משפטית מובהקת אלא נקודה בהחלט פתוחה לתקיפה בערעור. בעיניי החלק הזה של פסק הדין הוא החלק היותר פגיע שלו.
שלכם,
שרון דרורי, עו"ד