​​​

אתם מגיעים בבוקר לעבודה, מתיישבים מול המחשב, מכינים לעצמכם קפה ומתחילים את יום העבודה. מדי פעם אתם משוחחים עם קולגה שלכם, יוצאים להפסקה או עונים לשיחת טלפון אישית. אלא שמעל הראש שלכם מותקנת מצלמה שמתעדת כמעט כל תנועה. והמעסיק יכול לפתוח את מערכת המצלמות ולראות מתי הגעתם, כמה פעמים קמתם מהכיסא, עם מי שוחחתם וכמה זמן נעדרתם מעמדת העבודה. הוא גם יכול לחזור להקלטות מהימים הקודמים ולבדוק מה בדיוק עשיתם בשעה מסוימת.

​

רגע, קחו אוויר, זה בית עסק בכל זאת, גם למעסיק יש אינטרסים לגיטימיים. הוא רוצה למנוע גניבות, להגן על הרכוש, לשמור על ביטחון העובדים והלקוחות ולוודא שהעסק מתנהל כראוי. אז איפה עובר הגבול? מה מותר למעסיק לצלם? האם מותר לו להשתמש במצלמות כדי לעקוב אחר ההפסקות שלכם? האם הוא חייב לקבל את הסכמתכם? ומה אפשר לעשות כאשר המצלמות פוגעות בפרטיות?

 

מה אומר החוק על מצלמות במקום העבודה?

נקודת המוצא נמצאת בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א, 1981, שקובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו." סעיף 2 לחוק מפרט מה נחשב לפגיעה בפרטיות. למשל, סעיף 2(3) קובע: "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". 

 

סעיף 2(9) מתייחס לשימוש במידע: "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". המשמעות היא שגם כאשר המעסיק הוא בעל המבנה, המחשבים והציוד, העובדים אינם מוותרים על פרטיותם בזמן העבודה. העיקרון הזה מופיע גם בסעיף 12 להנחיית הרשות להגנת הפרטיות מספר 5/17, שימוש במצלמות מעקב במקום העבודה ובמסגרת יחסי עבודה, שפורסמה באוקטובר 2017. ההנחיה מסבירה שהזכות לפרטיות נועדה להגן על האדם, ולא רק על המקום שבו הוא נמצא. כלומר, גם בתוך משרד ששייך למעסיק יש לעובד זכות לפרטיות.

​

מה מותר למעסיק לעשות?

להתקין מצלמות לצורך אבטחה ושמירה על רכוש, נניח שבעל חנות תכשיטים רוצה להתקין מצלמות בכניסה לחנות ובמחסן שבו מוחזק מלאי יקר. המטרה ברורה, למנוע גניבות ולהגן על העובדים, הלקוחות והרכוש. סעיף 16 להנחיה קובע שהתקנת מצלמות יכולה להיות לגיטימית לצורך הגנה על ביטחון הנוכחים בעסק, שמירה על הרכוש, אבטחת מידע ואף פיקוח על משמעת העובדים ואיכות השירות. אבל כאן חשוב לקרוא גם את סעיף 13 להנחיה, שקובע: "הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק להחליט על שימוש בטכנולוגיות מעקב במקום העבודה כפופה לדרישות הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות." במילים פשוטות, המעסיק רשאי להגן על העסק, אבל הוא חייב לעשות זאת בדרך שפוגעת בפרטיות העובדים כמה שפחות. אם המטרה היא למנוע גניבות מהמחסן, אפשר להציב מצלמה שמצלמת את הכניסה אליו. אין בכך הצדקה לצלם גם את העובדים שיושבים במשרד הסמוך במשך כל יום העבודה.

 

להתקין מצלמות במסדרונות ובכניסות.

ומה לגבי הכניסה למשרד, המסדרון או האזור שבו מסתובבים לקוחות? סעיף 29.4 להנחיה מתייחס לאזורים ציבוריים כגון מסדרונות, מבואות כניסה ומתחמים הפתוחים ללקוחות, וקובע שהשימוש במצלמות למטרות לגיטימיות סביר יותר במקומות אלה, בתנאי שנשמרים כללי המידתיות והיידוע. למשל, מצלמה שמתעדת כניסה של אנשים זרים למשרד בשעות הערב היא אמצעי אבטחה שונה לחלוטין ממצלמה שמכוונת ישירות לפניו של עובד במהלך כל יום העבודה.

​

לפקח על העבודה כאשר קיימת הצדקה ממשית.

חשוב להבין שלא כל שימוש במצלמות לצורך פיקוח על עובדים אסור. סעיף 16 להנחיה מכיר גם בפיקוח על משמעת העובדים ועל איכות השירות כמטרות לגיטימיות. אבל הוא מדגיש שלמטרת הצילום יש השפעה מכרעת על הדרך שבה מותר להשתמש במצלמה.

לדוגמה, במפעל שמייצר מוצר רגיש, מצלמה שנועדה לפקח על תהליך הייצור ולמנוע פגיעה בבטיחות העובדים יכולה להיות מוצדקת.

לעומת זאת, בעל משרד שמתקין מצלמה מול עובד רק כדי לבדוק כמה פעמים הוא מסתכל בטלפון, מתקשה להצדיק את הפגיעה בפרטיות.

​

מה אסור למעסיק לעשות?

לצלם עובד לאורך כל היום רק כדי לבדוק שהוא עובד. נניח שאתם עובדים במשרד רואי חשבון. רוב היום אתם מקלידים במחשב, מטפלים במסמכים ומשוחחים בטלפון. בוקר אחד אתם מגלים שהמעסיק התקין מצלמה שמכוונת ישירות לשולחן שלכם. כשאתם שואלים מדוע, הוא משיב שהוא רוצה לוודא שאתם עובדים. האם זו הצדקה מספקת? סעיף 29.2 להנחיה מתייחס בדיוק למצב כזה. הסעיף קובע שגם חדר או עמדת עבודה שאינם פתוחים לציבור הם מקומות שבהם העובד זכאי למרחב פרטי. ההנחיה מסבירה שבמשרד שבו מתבצעת עבודה רגילה, כגון הקלדה על מחשב או ניהול שיחות טלפון, קשה להצדיק מעקב קבוע אחר העובדים. היא אף מתייחסת במפורש לצילום שנועד לבדוק את משך ההפסקות או למנוע שיחות חולין בין עובדים, ומבהירה שמדובר בפגיעה בפרטיות מעבר לנדרש. גם משרד משותף שבו יושבים כמה עובדים אינו הופך לשטח ציבורי רק משום שהם עובדים יחד.

​

אסור לצלם בשירותים, במלתחות ובאזורי מנוחה ללא הצדקה מתאימה.

לא בכל מקום בעסק נהנה העובד מאותה רמת פרטיות. סעיף 29.1 להנחיה קובע שצילום בחדרי שירותים ובמלתחות הוא פגיעה חמורה בפרטיות שקשה להעלות על הדעת אינטרס ארגוני שיצדיק אותה.

​

ומה לגבי מטבחון או חדר אוכל?

סעיף 29.3 להנחיה עוסק באזורי מנוחה של עובדים, כגון מטבחון וחדר אוכל, ומבהיר שבמקומות אלה ציפיית העובד לפרטיות גבוהה יותר. צילום בהם מחייב מטרה חיונית במיוחד ומתכונת מצומצמת. לדוגמה, מעסיק שמתקין מצלמה במטבחון כדי לבדוק מי מאריך את הפסקת הצהריים פוגע בפרטיות העובדים ללא הצדקה מספקת. לעומת זאת, מצלמה הממוקמת במסדרון שמוביל למטבחון, לצורך אבטחת המעבר, מחייבת בחינה שונה.

 

להשתמש במצלמות אבטחה כדי לעקוב אחר הפסקות העובדים.

נניח שבעל עסק התקין מצלמות בכניסה למבנה והודיע לעובדים שהן נועדו למנוע כניסה של אנשים זרים. כעבור כמה שבועות הוא מתחיל לבדוק באמצעות ההקלטות מי יצא להפסקת סיגריה, מי חזר באיחור וכמה פעמים כל עובד עזב את המשרד.

האם מותר לו? 

 

סעיף 26 להנחיה קובע: "אסור להשתמש בהקלטות של צילומי מערכת המעקב למטרות החורגות מן התכלית שנקבעה מראש להתקנת המצלמה". ההוראה כפופה לחריגים שנקבעו בדין. סעיף 28 להנחיה אף מביא דוגמה מפורשת של מצלמה שהותקנה לבקרת כניסה למפעל לצורך ביטחון, ומבהיר שאין להשתמש בצילומים כדי למדוד את תפוקת העובד או את משך ההפסקות שלו.

לכן, העובדה שהמצלמה הותקנה כדין אינה מעניקה למעסיק זכות להשתמש בה לכל מטרה אחרת.

​

אסור להתקין מצלמה נסתרת בלי הצדקה חריגה.

בעל חנות מגלה שחסר כסף בקופה. הוא חושד שאחד העובדים גונב ומחליט להתקין מצלמה נסתרת. האם עצם החשד מאפשר לו לעשות זאת? 

סעיף 22 להנחיה קובע: "באזורים בהם קיימת לעובד הזכות למרחב פרטי, הכלל הוא שאסור לצלם אותו ללא ידיעתו ואין להתקין מצלמות נסתרות". סעיף 23 מוסיף שגם הסכמה כללית של עובד לכך שהמעסיק יוכל לבצע צילומי סתר בעתיד אינה מספיקה. סעיף 25 מתייחס לנסיבות חריגות במיוחד, כגון חשדות ממשיים לעבירות חמורות או להתנהגות שגורמת נזק כבד, כאשר אין דרך פחות פוגענית למנוע את הנזק. גם במקרים כאלה נדרש שהצילום יהיה נקודתי, מוגבל בזמן ובהיקפו, ומגובה בהצדקה ממשית. חשד כללי בגניבות אינו מעניק למעסיק היתר גורף לבצע מעקב סמוי.

​

אסור להקליט שיחות ללא היתר כדין.

יש הבדל חשוב בין מצלמה שמצלמת תמונה לבין מערכת שמקליטה גם קול. חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, מגדיר בסעיף 1 האזנת סתר כהאזנה לשיחת הזולת באמצעות מכשיר, ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה. סעיף 2(א) לחוק קובע: "המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, דינו – מאסר חמש שנים." לכן, התקנת מצלמה שמקליטה גם את שיחות העובדים מחייבת בחינה משפטית נפרדת. העובדה שמותר למעסיק להציב מצלמה באזור מסוים אינה מעניקה לו היתר להקליט שיחות בין אנשים.

​

האם המעסיק חייב להודיע לעובדים על התקנת המצלמות?

נניח שאתם מגיעים לעבודה ומגלים שהמשרד התמלא במצלמות חדשות, בלי שמישהו הודיע לכם מראש. המעסיק מסביר שמדובר בעסק שלו ושאין לו חובה לשאול אתכם. אלא שהדין מחייב את המעסיק לפעול בשקיפות. סעיף 20 להנחיה קובע שעל המעסיק לגבש מדיניות ברורה ומפורטת בנוגע לאופן השימוש במצלמות ולמטרותיהן, ולהביא אותה לידיעת העובדים. סעיף 21 דורש לרענן את המדיניות מעת לעת ולשמור על מודעות העובדים לתוכנה. גם סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, בנוסחו העדכני, עוסק בחובת יידוע בעת פנייה לאדם לקבלת מידע אישי לצורך עיבודו במאגר מידע. בין היתר, ההודעה צריכה לפרט את מטרת איסוף המידע, זהות בעל השליטה במאגר, הגורמים שאליהם יימסר המידע וזכויות העיון והתיקון. לכן שלט כללי בכניסה לעסק, שלפיו המקום מצולם, לא תמיד מספיק כדי לעמוד בחובות החלות על המעסיק כלפי עובדיו.

​

האם צריך לקבל את הסכמת העובדים?

יש הבדל בין מצלמה שמצלמת את דלת הכניסה לעסק לבין מצלמה שמתעדת עובד היושב מול המחשב במשך שמונה שעות ביום. ככל שהפגיעה בפרטיות משמעותית יותר, כך גדלה החשיבות של הסכמת העובד. בפסק הדין ע"ע 41179-01-24, ד"ר מרק פרידמן בע"מ נגד רויטל אלקנר, שניתן ביום 26 במרץ 2025, קבע בית הדין הארצי לעבודה שיש לבחון את הצבת המצלמות בשלושה שלבים. תחילה יש לבדוק אם מטרת המצלמות לגיטימית. לאחר מכן יש לבחון את מידת הפגיעה בפרטיות העובד. לבסוף יש לקבוע מהי מידת ההסכמה הנדרשת בהתאם לחומרת הפגיעה. לפי פסק הדין, ככל שהפגיעה משמעותית יותר, נדרשת הסכמה מפורשת יותר מצד העובד. במקרים של פגיעה חמורה במיוחד, גם הסכמה לא בהכרח תכשיר את המעקב. הדבר חשוב במיוחד משום שעובד לא תמיד מרגיש חופשי לסרב לדרישת המעסיק, מחשש לפגיעה במקום עבודתו.

​

מהן זכויות העובדים כאשר מותקנות מצלמות?

לעובדים יש זכות לדעת מה מצלמים, מה מטרת הצילום, כיצד משתמשים בהקלטות ומי רשאי לצפות בהן. כאשר הצילומים נשמרים במאגר מידע שעליו חלות תקנות אבטחת המידע, המעסיק חייב גם להגן על המידע שנאסף. תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז, 2017, מפרטות את החובות החלות על מאגרים אלה. תקנה 2 מחייבת בעל מאגר מידע לערוך מסמך הגדרות מאגר, הכולל בין היתר את מטרות השימוש במידע וסוגי המידע הכלולים בו. תקנה 8 עוסקת בהרשאות הגישה למידע. משמעותה היא שאין לאפשר לכל עובד או מנהל לצפות בהקלטות ללא צורך ענייני הנובע מתפקידו. תקנה 14 עוסקת באבטחת התקשורת, ובין היתר קובעת בסעיף קטן (ב):

"העברת מידע ממאגר המידע, ברשת ציבורית או באינטרנט, תיעשה תוך שימוש בשיטות הצפנה מקובלות."

​

למשל, אם מנהל שולח בקבוצת וואטסאפ של העובדים סרטון ממצלמת האבטחה שבו נראה עובד ברגע מביך, עצם העובדה שהמצלמה הותקנה כדין אינה מתירה את הפצת הסרטון. גם משך שמירת ההקלטות צריך להיות מוגבל לצורך שלשמו נאספו. סעיף 31 להנחיה מחייב לבחון, בין היתר, את מספר המצלמות, שטח הכיסוי, זמני הצילום ומשך שמירת הצילומים. חשוב לציין כי תיקון מספר 13 לחוק הגנת הפרטיות, שנכנס לתוקף באוגוסט 2025, הרחיב את הגדרת המידע האישי ושינה הוראות הנוגעות למאגרי מידע ולחובות החלות על המחזיקים בהם.

​

ההגדרה החדשה של מידע אישי כוללת:

"כל נתון הנוגע לאדם מזוהה או לאדם הניתן לזיהוי". לכן, כאשר ניתן לזהות עובד בצילום, מדובר במידע אישי שיש לטפל בו בהתאם להוראות הדין העדכני. להרחבה ראו באתר הרשות להגנת הפרטיות שאלות ותשובות בנושא תיקון מספר 13 לחוק הגנת הפרטיות 

 

האם עובד יכול להתפטר בגלל מצלמות ולקבל פיצויי פיטורים?

התשובה היא כן, כאשר נסיבות הצבת המצלמות והפגיעה בפרטיות עומדות בתנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג, 1963, קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." כלומר, עובד שהתפטר בגלל פגיעה משמעותית בתנאי עבודתו או בגלל נסיבות שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך לעבוד, יכול להיות זכאי לפיצויי פיטורים, בכפוף לתנאי החוק.

 

העובדת שהתפטרה לאחר 18 שנות עבודה בעקבות הצבת מצלמות

בפסק הדין בעניין ד"ר מרק פרידמן בע"מ נגד רויטל אלקנר, נדון עניינה של מנהלת משרד שעבדה במשך כ־18 שנים. המעסיקה התקינה מצלמות אבטחה, ובהן מצלמות שהופנו לעבר עמדת העבודה שלה. העובדת התנגדה להצבת המצלמות, אך המעסיקה סירבה לשנות את המצב. העובדת התפטרה ודרשה פיצויי פיטורים. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי אף שהמצלמות הותקנו למטרה לגיטימית, הפגיעה בפרטיות העובדת הייתה משמעותית והצריכה את הסכמתה המפורשת. מאחר שהסכמה כזו לא ניתנה, הוכרה זכאותה לפיצויי פיטורים. פסק הדין מלמד שלא די בכך שהמעסיק מציג סיבה מוצדקת להתקנת מצלמות. עליו לבחון גם את השפעת הצילום על פרטיות העובד. אפשר לקרוא את פסק הדין המלא. 

​

אז מה עובד יכול לעשות כאשר המעסיק מפר את הכללים?

עובד שמגלה כי הותקנו מצלמות הפוגעות בפרטיותו יכול לדרוש מהמעסיק הסבר על מטרתן, מיקומן והשימוש בהקלטות. כאשר הפגיעה מנוגדת לדין, ניתן לדרוש את הסרת המצלמות, שינוי מיקומן, צמצום שטח הצילום או הפסקת השימוש הפוגעני בהן. בנסיבות המתאימות ניתן גם לתבוע פיצויים. 

 

סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בתנאים ובסכומים שנקבעו בחוק. בנוסף, סעיף 32 לחוק מגביל את השימוש בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות כראיה בבית משפט, בכפוף לחריגים הקבועים בו. כאשר מדובר בפגיעה משמעותית בפרטיות שמצדיקה התפטרות, העובד יכול לבחון גם זכאות לפיצויי פיטורים. עם זאת, כאשר ניתן לתקן את הפגיעה, יש להעמיד את המעסיק על הבעיה ולאפשר לו לתקן אותה לפני ההתפטרות. דרישה זו נובעת מהפסיקה העוסקת בהתפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה.

 

להסבר נוסף ראו פיצויי פיטורים לעובד שהתפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה, אתר כל זכות.

 

מה צריך לעשות מעסיק שרוצה להתקין מצלמות כחוק?

לפני שמתקינים מצלמות, צריך להגדיר מה בדיוק רוצים להשיג באמצעותן. כאשר המטרה היא למנוע גניבות, יש לבדוק היכן נמצא הסיכון והאם אפשר להסתפק בצילום הכניסות, הקופות או המחסנים. כאשר המטרה היא בטיחות העובדים, יש לבדוק אילו אזורים מחייבים צילום ומהו היקפו הנדרש. וכאשר המטרה היא שיפור תפוקת העובדים, צריך לבחון אם קיימות דרכי פיקוח וניהול שפוגעות פחות בפרטיות. לאחר מכן יש לקבוע מדיניות ברורה, ליידע את העובדים, לקבל הסכמה במקרים שבהם היא נדרשת, לקבוע מי רשאי לצפות בהקלטות וכמה זמן יש צורך לשמור אותן. בסופו של דבר, השאלה היא לא כמה מצלמות אפשר להתקין בעסק, אלא כמה מצלמות באמת נחוצות ומהי הדרך הנכונה להשתמש בהן.

​

לסיכום, העסק שייך למעסיק, אבל העובדים אינם רכושו.

מצלמות אבטחה הן כלי חשוב. הן יכולות למנוע גניבות, לשמור על ביטחון העובדים והלקוחות, לתעד אירועים חריגים ולהגן על העסק. אבל יש הבדל גדול בין מצלמה שנועדה להגן על העסק לבין מצלמה שמשמשת למעקב אחר כל תנועה של העובדים. מעסיק רשאי לנהל את העסק, לפקח על העבודה ולהגן על רכושו, אך עליו לעשות זאת בשקיפות, למטרה מוצדקת ובמידה שאינה פוגעת בפרטיות מעבר לנדרש. העובדים, מצדם, זכאים לדעת מה מצולם, מדוע, מי צופה בהקלטות וכיצד נשמר המידע שנאסף עליהם. כאשר המעסיק חוצה את הגבול, החוק מעניק לעובדים הגנה, ובמקרים המתאימים גם זכות לפיצויים או להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. העסק שייך למעסיק, אבל הזכות לפרטיות נשארת של העובד גם כשהוא נמצא בעבודה. 

 

הערה חשובה: ההנחיה היא מסמך פרשנות והנחיה של הרשות להגנת הפרטיות, ולא חוק בפני עצמו. לכן בנוסח המתוקן נשמרת ההבחנה בין הוראות חוק מחייבות, הוראות ההנחיה והקביעות בפסק הדין.

​

שלכם,

עו"ד שרון דרורי