בע"ע 55624-01-25 ובע"ע 30342-02-25 נדון עניינה של עובדת ניקיון, שבית הדין האזורי קבע כי עובד עירייה בכיר הטריד אותה מינית במסגרת יחסי העבודה, תוך ניצול יחסי מרות, וחייב אותו בפיצוי של 600,000 ש"ח. בית הדין האזורי קבע כי אירועים שהתרחשו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה התיישנו. 

המסגרת החוקית ברורה לכאורה. סעיף 6(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח 1998, קובע כי הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות וכי הוראות פקודת הנזיקין חלות עליהן. סעיף 6(ג) מפנה לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958, כלומר שבע שנים. אלא שכאן נכנס לתמונה סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

 

כאשר עילת התביעה היא מעשה או מחדל, היום שבו נולדה העילה הוא יום המעשה או המחדל, אך אם המעשה או המחדל “נמשך והולך”, המועד הוא “היום שבו חדל”. מכאן נולדה השאלה הגדולה: האם מסכת ממושכת של הטרדה מינית יכולה להיחשב לעוולה נמשכת, כך ששבע השנים ייספרו רק ממועד סיומה של המסכת כולה.

 

השופטת סיגל דוידוב מוטולה השיבה על השאלה בחיוב בנסיבות החריגות של המקרה. בית הדין קבע כי לא מדובר בחמישה מפגשים מבודדים, אלא במערכת שנמשכה לאורך כשלוש שנים, שבה התקיימו מפגשים מיניים לפחות אחת לחודש, כאשר ה"תמורה" כללה את עצם קבלתה של העובדת לעבודה, המשך עבודתה ותחושת ההגנה שסיפק לה בעל המרות.

 

לפי גישתה של השופטת דוידוב מוטולה, קשה לנתק כל מפגש מהמערכת שבתוכה הוא התרחש. גם בתקופות שבין המפגשים נמשכו יחסי התלות והמרות, והעובדת ידעה כי שמירת מקום עבודתה קשורה במערכת היחסים שנכפתה עליה. לכן קבעה כי נסיבות אלה מצדיקות “לדחוס לפנים” את תחילת מרוץ ההתיישנות, וקבעה במפורש כי “תקופת ההתיישנות במקרה זה מתחילה להימנות מהיום שבו חדלה ההטרדה”. מאחר שהמסכת הסתיימה עם פרישת המטריד ביום 1.2.2015, לפי גישה זו כל מסכת ההטרדה, לרבות האירועים הישנים יותר, לא התיישנה בעת הגשת התביעה.

 

הגישה נשענת גם על רע"א 15449-12-24 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 11.8.2025, שבה קבע בית המשפט העליון כי כאשר מעסיק ממשיך להפר את חובתו לטפל בהטרדה מינית ולתקן את הפגיעה, מדובר במחדל נמשך ומרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפסקתו. אלא שכאן נעשה צעד נוסף: באותו עניין דובר במחדל מתמשך של המעסיק, ואילו השופטת דוידוב מוטולה ביקשה להחיל את עקרון העוולה הנמשכת גם על מסכת המעשים של המטריד עצמו.

​

וכאן נמצאת הנקודה שחייבים לקרוא בזהירות.

לא נוצרה בפסק הדין הלכה של דעת רוב שלפיה כל סדרה של הטרדות מיניות דוחה את תחילת ההתיישנות עד לאירוע האחרון. השופטת חני אופק גנדלר הסכימה לתוצאה, אך לא להרחבת ההתיישנות. לשיטתה, די היה במעשים שאירעו בתוך שבע השנים שקדמו לתביעה כדי להצדיק את הפיצוי של 600,000 ש"ח. היא אף הסתייגה מהרעיון שלפיו מפגשים שניתן לזהות בזמן ובמקום, המתקיימים אחת לשבועיים או אחת לחודש, הם מעשה רציף, וקבעה כי “יש קושי בראיית מעשים הנעשים בתדירות של אחת לחודש כרציפים”. היא גם הזהירה שהכרה בתדירות חודשית כעוולה נמשכת עלולה ליצור השלכות רחבות בדיני העבודה, למשל ביחס להפרשות פנסיוניות או לגמול שעות נוספות המשולמים מדי חודש.

 

השופט אילן סופר קבע כי “הדיון בשאלה אם מדובר בעוולה נמשכת אינו נדרש”, והותיר את הסוגיה למקרה מובהק יותר. נציג הציבור שמואל ויסמן הצטרף לגישת השופטת דוידוב מוטולה במלואה, ואילו נציגת הציבור יעל עפרון הצטרפה דווקא לעמדת השופטת אופק גנדלר בסוגיית העוולה הנמשכת.

 

התוצאה היא שתומכים מפורשים בגישת העוולה הנמשכת היו שניים, שניים הסתייגו ממנה, והשופט סופר בחר שלא להכריע. לכן החשיבות של פסק הדין עצומה, אך צריך להגדיר אותה נכון: הוא מציב לראשונה בבית הדין הארצי תשתית משפטית מפורטת לטענה שמסכת של ניצול מיני מתמשך במסגרת יחסי מרות יכולה להיחשב עוולה נמשכת, ובכך להכניס לתביעה גם מעשים שמועד התרחשותם לבדו היה מציב אותם מחוץ לשבע השנים. עם זאת, נכון להיום זו אינה הלכה מחייבת של דעת רוב בסוגיה הזאת. פסק הדין פתח את הדלת, הוא עדיין לא סגר את הוויכוח.

 

לעניות דעתי האישית, התמיכה בשופטת סיגל דוידוב מוטולה היא הגישה הנכונה, היות ואין מדובר בנושא כלכלי שניתן לנתק אותו ממצבה הנפשי של הנפגעת, יש כאן עניין של צלקת נפשית עמוקה שנותרת לאורך שנים, לא רק זאת, הרעיון של רציפות דווקא כן יושב נכון עם הדברים. הריי בדיני העבודה, כאשר אדם עובד אצל מעסיק כמה חודשים, ואז יוצא לחל"ת של חודשיים, חוזר לעבודה, הוותק שלו נשמר לשם שמירה על רצף זכויותיו. אז איך זה שאירוע שמתרחש אחת לחודש ובאופן רציף למשך תקופה ארוכה, לא יראו בוא אירוע רציף?

 

כך גם בנושא של ביטוחים, כאשר אדם הפסיק פתאום את תשלומי הביטוח, חברת הביטוח ממשיכה את הכיסוי הביטוחי שלו לפחות לחצי שנה, זאת על מנת לשמור ולהגן על המבוטח מפני כשל שייווצר חלילה אם יתברר שהתקלה היא אצל חברת הביטוח, למעשה כך היא שומרת על האינטרס שלה בהגנה על עצמה מפני תביעות, וגם מחויבת לשמור על המבוטח שלא יינזק לפרק זמן מוגדר.

וכאן אני מסביר איך זה בכל שאת קשור, אם אחרי שלושה חודשים המבוטח חוזר ומשלם את הביטוח, הרצף הביטוחי שלו נשמר, לא מענישים אותו. אז איך ייתכן שבמשהו מהותי כמו הטרדה מינית, ישנם מחשבות שאם הדברים לא מתרחשים בקצב גבוה יותר מפעם בחודש, אז זה מנתק את הרצף. הריי גם את הפרמיה המבוטח משלם פעם בחודש, המשכורת נכנסת פעם בחודש, 

קביעתה של השופטת חני אופק גנדלר כי “יש קושי בראיית מעשים הנעשים בתדירות של אחת לחודש כרציפים” והאזהרה שלה שהכרה בתדירות חודשית כעוולה נמשכת עלולה ליצור השלכות רחבות בדיני העבודה, למשל ביחס להפרשות פנסיוניות או לגמול שעות נוספות המשולמים מדי חודש. דווקא נוגע בדיוק בעניין התדירות בצורה שאיננה משתמהת לשתי פנים, הריי הפרשות פנסיוניות לא עושים כל רגע נתון, הן מופרשות אחת לחודש, התשלום בגין שעות נוספות אינו מבוצע כל רגע נתון, הוא מבוצע במועד התשלום החודשי ואת החישוב עורכים רטרואקטיבית, מכאן שלדעתי, החשיבה של כבוד השפוטת גנדלר שיש קושי ברצף אינה בוחנת נכון את האירוע.

​

​