בע"ע 55624-01-25 ובע"ע 30342-02-25 נדון עניינה של עובדת ניקיון, שבית הדין האזורי קבע כי עובד עירייה בכיר הטריד אותה מינית במסגרת יחסי העבודה, תוך ניצול יחסי מרות, וחייב אותו בפיצוי של 600,000 ש"ח. בית הדין האזורי קבע כי אירועים שהתרחשו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה התיישנו. 

המסגרת החוקית ברורה לכאורה. סעיף 6(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח 1998, קובע כי הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות וכי הוראות פקודת הנזיקין חלות עליהן. סעיף 6(ג) מפנה לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958, כלומר שבע שנים. אלא שכאן נכנס לתמונה סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

 

כאשר עילת התביעה היא מעשה או מחדל, היום שבו נולדה העילה הוא יום המעשה או המחדל, אך אם המעשה או המחדל “נמשך והולך”, המועד הוא “היום שבו חדל”. מכאן נולדה השאלה הגדולה: האם מסכת ממושכת של הטרדה מינית יכולה להיחשב לעוולה נמשכת, כך ששבע השנים ייספרו רק ממועד סיומה של המסכת כולה.

 

השופטת סיגל דוידוב מוטולה השיבה על השאלה בחיוב בנסיבות החריגות של המקרה. בית הדין קבע כי לא מדובר בחמישה מפגשים מבודדים, אלא במערכת שנמשכה לאורך כשלוש שנים, שבה התקיימו מפגשים מיניים לפחות אחת לחודש, כאשר ה"תמורה" כללה את עצם קבלתה של העובדת לעבודה, המשך עבודתה ותחושת ההגנה שסיפק לה בעל המרות.

 

לפי גישתה של השופטת דוידוב מוטולה, קשה לנתק כל מפגש מהמערכת שבתוכה הוא התרחש. גם בתקופות שבין המפגשים נמשכו יחסי התלות והמרות, והעובדת ידעה כי שמירת מקום עבודתה קשורה במערכת היחסים שנכפתה עליה. לכן קבעה כי נסיבות אלה מצדיקות “לדחוס לפנים” את תחילת מרוץ ההתיישנות, וקבעה במפורש כי “תקופת ההתיישנות במקרה זה מתחילה להימנות מהיום שבו חדלה ההטרדה”. מאחר שהמסכת הסתיימה עם פרישת המטריד ביום 1.2.2015, לפי גישה זו כל מסכת ההטרדה, לרבות האירועים הישנים יותר, לא התיישנה בעת הגשת התביעה.

 

הגישה נשענת גם על רע"א 15449-12-24 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 11.8.2025, שבה קבע בית המשפט העליון כי כאשר מעסיק ממשיך להפר את חובתו לטפל בהטרדה מינית ולתקן את הפגיעה, מדובר במחדל נמשך ומרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפסקתו. אלא שכאן נעשה צעד נוסף: באותו עניין דובר במחדל מתמשך של המעסיק, ואילו השופטת דוידוב מוטולה ביקשה להחיל את עקרון העוולה הנמשכת גם על מסכת המעשים של המטריד עצמו.

​

וכאן נמצאת הנקודה שחייבים לקרוא בזהירות.

לא נוצרה בפסק הדין הלכה של דעת רוב שלפיה כל סדרה של הטרדות מיניות דוחה את תחילת ההתיישנות עד לאירוע האחרון. השופטת חני אופק גנדלר הסכימה לתוצאה, אך לא להרחבת ההתיישנות. לשיטתה, די היה במעשים שאירעו בתוך שבע השנים שקדמו לתביעה כדי להצדיק את הפיצוי של 600,000 ש"ח. היא אף הסתייגה מהרעיון שלפיו מפגשים שניתן לזהות בזמן ובמקום, המתקיימים אחת לשבועיים או אחת לחודש, הם מעשה רציף, וקבעה כי “יש קושי בראיית מעשים הנעשים בתדירות של אחת לחודש כרציפים”. היא גם הזהירה שהכרה בתדירות חודשית כעוולה נמשכת עלולה ליצור השלכות רחבות בדיני העבודה, למשל ביחס להפרשות פנסיוניות או לגמול שעות נוספות המשולמים מדי חודש.

 

השופט אילן סופר קבע כי “הדיון בשאלה אם מדובר בעוולה נמשכת אינו נדרש”, והותיר את הסוגיה למקרה מובהק יותר. נציג הציבור שמואל ויסמן הצטרף לגישת השופטת דוידוב מוטולה במלואה, ואילו נציגת הציבור יעל עפרון הצטרפה דווקא לעמדת השופטת אופק גנדלר בסוגיית העוולה הנמשכת.

 

התוצאה היא שתומכים מפורשים בגישת העוולה הנמשכת היו שניים, שניים הסתייגו ממנה, והשופט סופר בחר שלא להכריע. לכן החשיבות של פסק הדין עצומה, אך צריך להגדיר אותה נכון: הוא מציב לראשונה בבית הדין הארצי תשתית משפטית מפורטת לטענה שמסכת של ניצול מיני מתמשך במסגרת יחסי מרות יכולה להיחשב עוולה נמשכת, ובכך להכניס לתביעה גם מעשים שמועד התרחשותם לבדו היה מציב אותם מחוץ לשבע השנים. עם זאת, נכון להיום זו אינה הלכה מחייבת של דעת רוב בסוגיה הזאת. פסק הדין פתח את הדלת, הוא עדיין לא סגר את הוויכוח.

 

לעניות דעתי, הגישה של השופטת סיגל דוידוב מוטולה משכנעת יותר בנסיבות המקרה. כשמדובר במסכת של הטרדה מינית שנמשכת לאורך זמן, בתוך מערכת קבועה של יחסי מרות, תלות וניצול, קשה לראות בכל מפגש אירוע שעומד לבדו ומנותק ממה שקדם לו וממה שבא אחריו. העובדה שהמעשים עצמם התרחשו אחת לחודש לא אומרת שבין מפגש למפגש מערכת היחסים התאפסה. יחסי המרות נשארו, התלות נשארה, והמסגרת שאפשרה את המעשים המשיכה להתקיים ברצף.

​

לכן בעיניי, השאלה האמיתית אינה כמה ימים עברו בין מעשה למעשה, אלא האם מדובר באותה מסכת עובדתית ובאותו מנגנון מתמשך. במובן הזה, הקביעה של השופטת חני אופק גנדלר כי “יש קושי בראיית מעשים הנעשים בתדירות של אחת לחודש כרציפים” נותנת משקל גדול מדי ללוח השנה ופחות מדי למהות היחסים. גם בדיני העבודה אנחנו מכירים היטב זכויות וחיובים שמתגבשים או משולמים אחת לחודש, מבלי שהמרווח החודשי הופך כל חודש למערכת יחסים חדשה. התדירות לבדה אינה צריכה להכריע אם קיימת רציפות.

​

במילים פשוטות, אם אותה עובדת נמצאת במשך שנים תחת אותה מערכת של תלות, מרות וניצול, קשה לומר שבכל פעם שחלפו כמה שבועות נקטע הרצף ונולדה מערכת חדשה. בעיניי, זו בדיוק הסיבה שהגישה של השופטת דוידוב מוטולה מתיישבת טוב יותר עם המציאות של הטרדה מינית מתמשכת. היא בוחנת את המכלול ואת מערכת היחסים כולה, ולא רק את התאריך שבו התרחש כל מעשה בנפרד.

​